בעבר עבדתי בבית ספר מסויים, בו היינו עושים תצפיות על המטופלים ובחרנו אינטואיטיבית מטופלים מתוך האינטואיציות שלנו. יצא, שעבדתי הבה עם מאומצים/יתומים/ילדי פנימייה וכו'. העבודה איתם הייתה לעיתים מורכבת ובצעדים קטנים אך לאחר שלוש, ארבע וגם חמש שנים, קרו דברים מרגשים עד דמעות.
כשעברנו לירושלים, נפלה בחלקי ההזדמנות לייצג אותם בכנסת.
השבוע הייתי בכנסת וייצגתי את יה"ת, האגודה למטפלים באמצעות אמנויות בישראל, בדיון על יתומים במשרד החינוך.
כשעברנו לירושלים, נפלה בחלקי ההזדמנות לייצג אותם בכנסת.
השבוע הייתי בכנסת וייצגתי את יה"ת, האגודה למטפלים באמצעות אמנויות בישראל, בדיון על יתומים במשרד החינוך.
בדיון הודגש הצורך הייחודי למטופלים אלו וכמו שויניקוט אמר "אין דבר כזה ילד/תינוק", תמיד יהיה סביבו מישהו ולכן הטיפול צריך להיעשות בכל המערך – הורה, סבים וכו'. שלא ירבו יתומים בישראל, אמן