כשהייתי תלמידה בקונסרבטוריון, למדתי פסנתר ותמיד מאוד אהבתי לשיר וכדי להעשיר את עולמי המוסיקלי, השתתפתי במקהלה של בלה גורודצקי.
בלה החליטה שתלמידיה צריכים ללמוד תאוריה ופיתוח שמיעה באופן מסודר ולכן לימדה את התלמידים שלה פעם בשבוע, לפני המקהלה, פיתוח שמיעה ותאוריה של המוסיקה. כשהייתי מגיעה לחזרות המקהלה, מדי פעם באתי לאחר פעילות בתנועת הנוער ולכן לפעמים אפילו הקדמתי. לא אופייני, אני יודעת, אבל גם זה קורה לי לפעמים.
כתלמידה שלא מכיתתה, קצת קינאתי בתלמידים שלה על היצירתיות ועל העומק שזכו לו מתוך המקצועיות של בלה ובשנים האחרונות בקונסרבטוריון ביקשתי להצטרף לשיעורי העשרה אלו. בלה כמובן הסכימה בשמחה וכך התחלתי ללמוד אצלה גם אני פיתוח שמיעה, תחום שאני מודה שמטבעי אני לא מאוד חזקה בו, אך לדעתי כל מוסיקאי חייב להמשיך וללמוד.
כשלמדתי פסנתר באקדמיה, המורה שלי, איתן גלוברזון, הציע שאלמד את הקולות של הפוגות של באך תוך כדי שירת הצלילים. מיד כשהתחלתי לשיר הוא שאל "עשית פיתוח קול?" לבלה היה חלק נכבד ומהותי בתחום זה אצלי ואני מודה לה על כך.
בלה ואני נשארנו בקשר ולפני המלחמה, נפגשנו בדירתה, ישבנו לנו לשיחה כיפית עם עוגיות מעולות שבלה אפתה וכמובן, גם ניגנו לנו יחד באלתורים על הפסנתר ובשירה.