במסגרת 'המדגרה' בבית אורי צבי, נפגשנו עם המשוררת פרופ' חמוטל בר יוסף לשיח על טראומה, על שירה, על חריזה ועל יצירה. אחת החברות במדגרה ספרה שבאחד המפגשים היא אמרה לה: "שירה זה לא גזוז אלא קוניאק", או במילים אחרות – שיר אמור להיות עשיר ולא דליל.
חמוטל נתנה לנו משימה – לכתוב על אביזר כלשהו שמתקשר לנו לטראומה. כתבנו, התחלנו לקרוא והיא העירה את הערותיה. לאחת אמרה: "זה ברור מדי" לשניה אמרה: "יש על מה לעבוד", לשלישית: "מפתיע", באומץ החלטתי שאני קוראת את מה שכתבתי. אחרי שסיימתי, היא בקשה שאקרא שוב קצת יותר לאט. כשסיימתי היא אמרה "וואלה יצא שיר. אהבתי!"
אז הנה השיר:
הסוטז' הגדול נעלב קצת כשנעלמנו
הוא חיכה חודשים ארוכים
שיקפוץ לתוכו דג
שישחה ברוטב עגבניות ביתי
עם מיץ סחוטרי מלימון מהגינה
הסוטז' הגדול נעלב קצת שלא הגענו
מדי פעם לשבת או לחג
הוא חשש מהפיצוצים הגדולים שבחוץ
ורצה להרגיע ולנחם את המודאג
עם אורז פשוט וטעים
הסוטז' הגדול היה מבולבל
כשמדי פעם הגענו, קצת חוששים
עם מחנק בגרון,
שאלות על ביתיות חרישית
וגינה שהפכה לפראית
הסוטז' הגדול מחכה במזווה
ורוצה להיכנס למגירת המטבח
כך שכל השבוע הוא יעמול
יחמם ויכין, יקרמל ויבחש
ויתן תחושה אמיתית
של בית