הבלוג שלי

חג פורים הוא חג מעניין. כל השנה אנחנו אמיתיים וטבעיים ובפורים אנחנו מתחפשים, נכון? אז זהו, שלפעמים זה מרגיש בדיוק

בתקופה מורכבת זו, האם אפשר לשמוח? האם אפשר בכלל לצוות על מישהו לשמוח? ואם זו מצווה, מה עושים איתה? מה

חצי יובל היינו אמורים לכתוב על נושא הזמן, במסגרת קורס כתיבה שהשתתפתי בו, שלחתי כמה כתבים לרכזות הקורס ולא הרגשתי

ישבנו בכנס יה"ת (האגודה למטפלים באמצעות אמנויות בישראל), נגה גבע המוכשרת ואני, שתי מטפלות באמצעות מוסיקה, בסדנת יצירה, ועלו בנו

אנחנו יושבים בארוחת שישי ומספרים לילדים איך הם היו כשהם היו קטנים, אילו הברקות היו להם, אילו חיוכים מדהימים, איך

אצל סבתא שלי תמיד היו מטעמים במקרר וכשהיית מגיע, גם ללא הודע המוקדמת, היא הייתה מיד מחממת תנור או סיר

כשהייתי תלמידה בקונסרבטוריון, למדתי פסנתר ותמיד מאוד אהבתי לשיר וכדי להעשיר את עולמי המוסיקלי, השתתפתי במקהלה של בלה גורודצקי. בלה

כבוד עבורי להכלל באסופת יצירות האמנות של מטפלים ביה"ת בהתייחסות למאבק למניעת אלימות נגד נשים. חושבת רבות על החטופות ומכאן

ובהמשך לתערוכה בה הוצגו כלי בית של מפונים, ביניהם גם שלנו, אני עובדת על ספר המתכונים שלי, בהם מתכונים בגרסאות

לקחנו בגדים לחמישה ימים, הוספנו בגדים לשבת בעצת הבן הקטן ונסענו לאירוח אצל אחי. כשפתחו את האפשרות לבתי המלון החלטנו

כן, אנחנו מהישובים האלה שעל הגבול בצפון, והשבוע, באחד מחדרי הטיפול בהם אני עובדת, ישבה מולי הכרית הזו והרגשתי שהיא

הלכתי לצפות בסרט בסינמה סיטי בירושלים ופתאם עיני קלטו משפט מהמם שמדבר אלי מאוד, צילמתי וחשבתי על המשמעות שלו –

השבוע זכיתי לייצג את יה"ת – אגודת המטפלים באמצעות אמנויות בישראל – בדיון בכנסת לגבי מענים רגשיים למשפחות משרתי המילואים.

אנחנו מפונים, אני במלון קרוב לטבריה, מתנדבת במרכז 'חוסן' ומנסה לתת מכישוריי כדי לעזור לאנשים לעשות וונטילציה ולהתחיל לעבד את

אני ממשפחת לוי, משפחה של מוסיקאים בתקופת התנ"ך, משפחת הלוויים שהיו מנגנים בבית המקדש. אנחנו שלושה אחים וכולנו עוסקים במוסיקה

כמפונה, הגעתי לירושלים, אחרי שנים רבות שלא התגוררתי בה, אלא רק באתי לבקר וכעת, מצאתי את עצמי עובדת בעיר, הולכת